אנחנו חיים בעידן שבו הרשתות החברתיות יודעות לגשר על מרחקים פיזיים – אבל לעיתים נדמה שהן יוצרות נתק רגשי.
כמה קל לכתוב הודעה, לשלוח לבבות, לתייג. אבל כמה קשה – באמת – להרגיש שייכות, להיות נראה.
הקשרים הדיגיטליים הפכו בחלקם לשטחיים. קשרים אנושיים אמיתיים, כאלו שיש בהם עומק, נוכחות, מגע – מוחלפים באימוג’ים, תגובות, והישענות על "תדמית".
ואם כבר תדמית – בואו נדבר על זהות.
במחקר של אוניברסיטת קיימברידג’, נמצא כי נערות שהחלו להשתמש ברשתות החברתיות בגילי 11–13 דיווחו על ירידה ניכרת בדימוי העצמי שלהן שנה לאחר מכן.
מה זה אומר? שה"עצמי הדיגיטלי" שהן בונות – כל כך מנותק מה"אני האותנטי" שלהן, עד שהוא פוגע בהן ממש.
ואנחנו, המבוגרים – מה איתנו?
אנחנו אלה שצריכים להיות העוגן: ההורים, המנהלים, המורים.
אבל גם אנחנו – מוצפים, מותשים, מחוברים מדי ולא מחוברים מספיק.
בתוך כל זה, מתרחש תהליך שקט אך עמוק: אובדן תחושת השייכות.
אנשים שייכים למערכת – למשפחה, לארגון, לבית ספר – אבל לא מרגישים שייכים.
וזו תחושה קריטית. אדלר אמר פעם שתחושת שייכות היא כמו "אוויר לנשימה". כשהיא חסרה – הנפש נחנקת.
ומה עם הילדים שלנו?
הם עסוקים בהשוואות אינסופיות. כל פוסט, כל סטורי, כל הצלחה של אחר – עלולה להפעיל אצלם את הדיאלוג הפנימי הזה של "אני לא מספיק".
מה קורה אז? מאמץ מוגזם, צורך להתבלט, דחיקת אחרים, תחרותיות רעילה, תסכול, בדידות, חרדה.
והמבוגרים? לא תמיד ערים. כי אנחנו גם שם – מול המסך.
ואז מגיעה השאלה:
איך מחנכים, מנהלים או הורים יכולים לעזור לדור הזה לשמור על עצמם?
איך עוצרים רגע לפני הסקרול הבא, ובוחרים אחרת?
תנועה בכיוון משמעותי
בהרצאה שלי "טכנולוגיה ורוח האדם – ניווט בעולם דיגיטלי" אני לא יוצאת נגד הטכנולוגיה. להפך.
אני מאמינה שטכנולוגיה היא מתנה – אבל כמו כל מתנה, צריך לדעת איך לפתוח אותה, ואיך להשתמש בה.
אני מדברת על הדרך לצרוך טכנולוגיה מתוך מודעות. לא מתוך הרגל. לא מתוך "סתם".
(אגב – המילה "סתם" מזכירה לי "סתום". כי זה בדיוק מה שהיא עושה: סותמת את המחשבה, את התחושה, את השאלה "למה").
אני מציעה כלי פשוט, יישומי ואפקטיבי:
לשאול את עצמנו – האם אני בתנועה בכיוון משמעותי?
אם כן – נהדר.
אם לא – אולי הגיע הזמן לבחור אחרת.
בהצלחה.
